המפלצת הירוקה שלי

מאת כנרת חיה טוויג, חברה ומנחה באוצרות.

מבחוץ כולנו נראות רגיל , מבשלות, מכבסות, מתפקדות,לפעמים כמו רובוט מתנהלות,דוחקות-כי צריך! אין זמן עכשיו להציץ...זה כואב מידי "לא יכולה,לא רוצה",אז נדחיק !!! זו התשובה,
ואז המפלצת הירוקה שלי משתלטת

כל חלקה טובה היא הורסת,היא ממש ממש לא רעה

היא פשוט עושה את תפקידה,ככה השם ברא גם אותה,
היא חיה איפה שהוא בתוכי

לפעמים מרסקת ושוברת אותי,משתלטת עלי עושה מה שהיא רוצה משתוללת הורסת ומחריבה ,
ניסיתי לקשור אותה בשלשלאות

והיא רק נתנה לי מכות,בעטה צווחה וצרחה לתפקד לא ממש לי אפשרה ,

ניסיתי לסגור אותה באיזה חדר רחוק ועומק שלא יהיה שום שדר, 

אבל אך שהוא היא רק גדלה וגדלה את כל קירות החדר היא שברה,

החוצה היא פרצה ואותי למוות כמעט חנקה.

אז לא הייתה לי ברירה ...ושחררתי אותה,

לפעמים היא צבעה לי הכל שחור לא נתנה לי לראות אפילו קצת אפור,

לפעמים היא רסקה ושתקה לי את כל המערכות אפילו שהיו סביב הרבה שמחות,
לפעמים היא פשוט לא נותנת לי לנוח ומחשבות ודאגות מפעילה לי באין סוף בתוך במוח,ולפעמים היא גורמת לי להיות פשוט עצובה בעצבות כל כך כל כך חשוכה.
אז חשבתי שאולי והגיעה הזמן שנהיה חברות,הרי בתוך בנין אחד אנחנו חיות.

ישבתי איתה יום אחד על קפה ועוגה,ובקשתי ממנה-בואי נעשה החלטה :

מהיום חברות טובות ומה שצריך ביחד עושות.

את בממלכה שלך עושה מה שצריכה ואני בביתי שלי צובעת ובונה.
וכך למדנו לחיות ביחד בהסכמה, כל יום הולדת אני מביאה לה עוגה יושבת איתה ושומעת כל מה שעל ליבה,לפעמים היא דופקת מבקשת להכנס ואני מתחננת: סליחה ממש לא יום טוב ...אני צריכה גם להתפרנס,בשמחות היא כבר פחות מציפה ואפילו לפעמים לפעמים מצטרפת לחגיגה,את האדמה היא פחות מרעידה ואני לומדת לאט לאט לתפוס את העמדה.
היום בשלום אנחנו חיות בימים טובים יותר ופחות,לומדות אחת את השניה להכיר להקשיב ולאהוב היא זה לא אני היא חלק ממני גם היא חלק מהטוב.

יום הזכרון.... שמי כנרת חיה , נולדתי כנרת בגיל 23 תל אביבית טיפוסית עובדת בבי קפה, משכירה דירה עם שני כלבים סטודנטית לרפואה משלימה ...מוצאי שבת חול המועד פסח תקופת חומה ומגן {2002} נכנס בחור בן גילי ביקש ממני כוס קפה במקום טיפ קיבלנו פצצה 3 חודשי תרדמת , 70% גוף שרוף ועד איברים פנימיים , סיכוי לחיות ע"פ הסטטיסטיקה הרפואית 16%, לא הרבה אה...
מבחורה יפה עצמאית לחלוטין הפכתי להיות מוגבלת סיעודית וניראת מפחיד – אבל ממש מפחיד ...שנים של בתי חולים, ניתוחים, שיקום פיזי והמון המון המון אמונה , אני פה נשואה אמא ל 4 ואישה שמחה .... יום הזיכרון פוגש את כולנו אני חושבת שכמעט כל משפחה יש לה במעגל המוחרב קשר ליום הזה... היום הזה הוא לא בשביל משפחות השכול, היום הזה הוא גם לא בשביל נכי צה"ל או נפגעי הטרור היום הזה הוא להזכיר לכל השאר כמה החיים שבירים ... כמה אנחנו צריכים לאהוב כל רגע, לחיות כל רגע כי אנחנו לא יודעיות מה יהיה ברגע הבא... אותי אישית יום הזיכרון פוגש שבועיים אחרי יום השנה שיום השנה הוא מאתגר לכל פצוע, זה בד"כ הצפה ברמת הצונאמי שמתחילה עוד כמה ימים לפני ומסתיימת ... השם יעזור... חלוטין לא רצונית ולא מודעת ... השנה האחרונה עוד יותר הפגישה אותנו עם השבריריות שלנו, עם הלא נודע... ופתחה אתנו לשאלות די קשות , למי שהיה אמיץ מספיק לשאול את אותן שאלות קשות.. שאלות של על מה אני סומכת? על הפרנסה שלי....? על היכלות הגופניות שלי על הבריאות שלי ...? אך עושים את זה? אך מתמודדים עם זה? מה הקרקע שלי? במה אני נאחזת...? למי אני מאמינה? במה אני מאמינה? בגוגל בפייסבוק לחדשות איפה אני בכל זה? מי אני בכל זה? טראומה זה לא רק פיגוע ... טראומה ביוונית זה פצע , הכוונה לפצע פיזי אך אין הבדל בין פצע פיזי לפצע נפשי הוא מגיב אותו הדבר רק בלתי נראה ותחבושת לא עוזרת, כל אחד והטראומה שלו. וכל דבר שהוא חווה כפצע בנפש... הריפוי שלו הוא תהליך, תהליך של הכרה, תהליך של קבלה תהליך של שלום, תהליך שבא והולך, שיש ימים טובים יותר ויש שלא, תהליך שעובר, תהליך של תנודות החיים... תהליך של אהבה.....